הרבה פעמים, כשאתה מתחיל לחפש את הדרך שלך בחיים, אתה נתקל בקושי רציני: מצד אחד אתה מלא אנרגיה, שאיפות וחלומות. אתה יוצא אל החיים מתוך רצון לשנות את כל מה שפגום בהם. מצד שני, כשאתה מנסה להתחיל להזיז דברים אתה מגלה שהמציאות לא ממש מתיישרת לפי הרצון שלך. היא לא מוכנה להשתנות, בטח לא בקצב שאתה רוצה. אם יש שיפור, הוא כל כך איטי עד שקשה להאמין שיקרה משהו בזמנך.
מה שקשה לא פחות היא ההתקדמות שלך בעצמך. הרי לכאורה ההתפתחות שלך לא תלויה באף אחד חוץ ממך. עדיין גם היא מתקדמת בקצב איטי מאד. עדיין אתה נופל נפילות ואפילו נפילות קטנות וטיפשיות: שכחת, התעייפת כבר או אפילו פגעת במישהו.
בשלב הזה אנשים מבוגרים יותר יחייכו חיוך יודע-כל ויגידו לך שגם הם היו פעם כאלו ואתה צריך להתפכח. 'להתפכח' מבחינתם הוא להבין שהרצון לשנות סדרי בראשית, השאיפה לעולם אחר, לגמרי אחר, היא דמיון, פנטזיה ילדותית.
הגישה הזו מכאיבה פעמיים. קודם כל, לגבי המטרות שלך: זהו, אין תקווה לעולם? לחילופין, אין תקווה לי? העולם ימשיך להיות כל כך מסובך ואני אמשיך להיכשל?
הכאב השני הוא לגבי עצם העובדה שאתה שואף. הרצון שלי לשנות, שנותן לי תקווה וכוח, הוא בסך הכל פנטזיה ילדותית שאני צריך לנטוש כמה שיותר מהר?
אם כל הבעיה הייתה מבוגרים מייבשים, מילא. אבל כשנסתכל על המצב בכנות נראה שמה שמייבש אותנו הוא המציאות עצמה. זה שיש לנו רצונות גדולים ומולם עולם – ואישיות – מלאים פגמים, שמסרבים בעקשנות להשתנות, זה הנתון. יש פער בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו מצליחים לעשות. אולי גרוע יותר – נראה שיש פער בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו יכולים בכלל לעשות. האם כל מה שניתן הוא לצמצם ציפיות, להצטרף אל אלו שמתייחסים לרצון לתיקון מוחלט כפנטזיה?
הקושי הזה מכאיב מעורר תסכול אצל חלק מהאנשים ולפעמים אפילו מייאש. גם מי שחזק מספיק ומצליח לא להישבר ממנו, עבר אולי חצי דרך. בשביל להתקדם הלאה לא די לא להישבר: צריך גם למצוא לקושי הזה תרופה.
כשמשהו כואב ולא מרפה, כששום טיפול שאנחנו מכירים לא עוזר, צריך לחפש תרופה. אי אפשר פשוט להמשיך לזרום ולקוות שיהיה בסדר.
למזלנו, אנחנו לא היחידים בעולם שפגשו את הכאב הזה. בין אלו שמכירים אותו כמונו היו כמה דמויות גדולות שפיתחו עבורו תרופה. אפשר לדבר על לפחות שלושה רופאים משלוש 'קליניקות' שונות שמלמדים אותנו איך לרפא את המכה.
הצד השווה בין כולם הוא שהם קודם כל מלמדים אותנו לחדור פנימה, לעומק הסיבה של הכאב. הרי היינו יכולים לחשוב שחוסר היכולת הוא עניין ששייך רק לנו. לא צריך להתרגש, אולי רק לנו קשה כי אנחנו קטנים מדי אבל יש גדולים מאיתנו שיצליחו.
כאן מגיעים הרופאים האלו ומלמדים אותנו שגם אם נכון שהקושי שלנו כרגע קטן-יחסית, עדיין אנחנו צודקים כשאנחנו לוקחים אותו ברצינות. למה? כי הקושי הקטן שלנו הוא לא רק מקרה פרטי אלא קצה קרחון של קושי גדול בהרבה.
מהו הקרחון שמסתתר מתחת לפני השטח? כל הרופאים מצביעים על כך שהשורש הוא אחד: הקשר בין העולם לבין הקב"ה. איך בדיוק נראה הקשר הזה וכיצד הוא גורם שתיוצרנה אצלנו כל הבעיות? כאן נחלקות הדעות.
ה'קליניקה' של הרופא הראשון מסבירה שהעולם הוא הֶעלם, הוא מעלים את האור – כלומר את הקב"ה. למה זה קורה? כדי לאפשר לעולם להופיע כמשהו עצמאי-כביכול. הקב"ה הסתתר במסכים וחושך ובכך מאפשר לאנושות ול'אני' להיות 'יש'.
הקב"ה הוא הכל, והיה הכל עוד לפני שנברא העולם. אם כן, למה העולם נברא? כדי לגלות שאפילו כשנראה לנו שיש עוד משהו אחר, עדיין יש רק את הקב"ה
